פרק יב

המגבלות ודרכי ההיתר בפריעת חוב מיורשים קטנים

בגמרא (בבא בתרא לב:)-

רבא בר שרשום נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי,

א"ל אביי: אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה.

אמר ליה: ארעא במשכונתא הוה נקיטנא מאבוהון דיתמי, והוה לי זוזי אחריני גביה, ואכלתה שני משכנתא, אמינא: אי מהדרנא לה ארעא ליתמי ואמינא דאית לי זוזי אחריני גבי דאבוכון, אמור רבנן: הבא ליפרע מנכסי יתומים - לא יפרע אלא בשבועה, אלא אכבשיה לשטר משכנתא ואוכלה שיעור זוזי, דמיגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי - מהימנא, כי אמינא דאית לי זוזי גבייכו - מהימננא.

א"ל: לקוחה בידי לא מצית אמרת, דהא איכא עלה קלא דארעא דיתמי היא, אלא זיל אהדרה ניהלייהו, וכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדייהו.

רבא בר שרשום מסביר לאביי שהוא מחזיק בשדה היתומים משום שאביהם היה חייב לו כסף והוא רוצה לאכול שיעור זה מהשדה לפני שהוא מחזיר אותה ליתומים, כיוון שהוא יודע שלא יוכל לגבות את החוב ללא שבועה. לדעתו יש לו טענת מיגו, שיכול היה לומר שהשדה לקוחה בידו. אביי טוען מולו שטענת מיגו אין לו, כי הכל יודעים ששדה זו אינה שלו אלא של היתומים ואין בידו שטר מכר, ומלבד זה גם לאחר שיחזיר את השדה ליתומים, אינו יכול לדון איתם עד שיגדלו. מדברי אביי נלמד שאין דנים בפריעת נכסים מיתומים קטנים עד שיגדלו.

המשנה בערכין (כא:) עוסקת בסדרי מכירת נכסי יתומים בכדי לפרוע בהם חוב של אביהם המנוח-

שום היתומים שלשים יום... ומכריזין בבקר ובערב

האמוראים (שם כב.: ועוד בבבא בתרא קעד.) נחלקו מה הבעייתיות המיוחדת הכרוכה בגביית חוב מיתומים-

אמר רב פפא: פריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אימר צררי אתפסיה.

לפי רב פפא אין יסוד לחייב את היתומים, שכן האב המנוח הוא שלקח את ההלוואה, ועליו חלה המצווה לפורעה, מה שאין כן היתומים שאינם מחוייבים לפרוע את ההלוואה.

לעומתו, לפי רב הונא הבעיה היא מעשית ביסודה ומתמקדת בחשש שמא ההלוואה כבר נפרעה, לפחות בחלקה, בכך שהאב נתן למלווה דברי ערך לפני מותו, ולא הספיק לקחת ממנו את השטר, ומזה אין היתומים יודעים, ומשום שהם קטנים הם אף אינם יכולים לברר את הדבר.

הגמרא מחדדת את ההבדל בין שתי הדעות

מאי בינייהו? איכא בינייהו בשחייב מודה; אי נמי, שמתוה ומת בשמתיה.

כלומר, אם האב הודה סמוך למיתתו שהוא חייב חוב זה, או לחילופין אם נידוהו על כך שלא שילם, ומת מתוך הנידוי, מכיוון שברור שהחוב לא נפרע, על פי רב הונא ניתן לגבות גם מהיתומים, אך על פי רב פפא לא.

בהמשך מובא עוד הסבר לבעיה של גביה מיתומים-

רבא אמר: משום שובר.

כלומר, אפשר שהאב פרע את החוב וקיבל מהמלווה שובר (כתב מאת המלווה המבטל את כח השטר כאשר מסיבה כלשהי לא ניטל השטר מיד המלווה), והיתומים אינם יודעים היכן השובר להראותו. לאחר שיגדלו, יוכלו לחפש ולאתר את השובר^[163].

עוד שם בסוגיה (כב.) מובאת מחלוקת אמוראים באילו נסיבות ניתן בכל זאת לגבות מנכסי יתומים קטנים-

אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן;

ורבי יוחנן אומר: או לשטר שיש בו רבית, או לכתובת אשה משום מזוני.

ורב אסי מ"ט לא אמר לכתובת אשה? דהא תקינו ליה רבנן מעשה ידיה.

ואידך? זימנין דלא ספקה.

רב אסי סובר שיש לפרוע מהיתומים לאלתר רק אם מושתת ריבית על החוב, כך שהוא יגדל אם הפרעון ישתהה. זאת כיוון שהדבר לטובתם^[164].

רבי יוחנן מסכים, אך מוסיף שגם אם יש תביעת כתובה על העיזבון יש לגבות אותה לאלתר ולא להמתין עד שיגדלו היתומים. גם דבר זה נועד לטובת היתומים, כיוון שעד שהאשה אינה מקבלת את כתובתה, יורדים מזונותיה מהעיזבון. אמנם, גם מעשה ידיה הולך לטובת העיזבון, אך רבי יוחנן חושש שמעשה ידיה יהיו פחות ממזונותיה, ולטווח הארוך יפסידו היתומים בדבר.

על פי הטעם של טובת היתומים, רבי יוחנן התכוון רק לכתובת אלמנה, כיוון שרק לאלמנה ולא לגרושה יש מזונות מעזבון בעלה. עם זאת, בהמשך מובא שמרימר הבין שטעמו של ר' יוחנן נכון גם לגבי גרושה ולכן הוא גבה כתובה של גרושה (שבעלה לא הספיק לפרוע כתובתה בטרם מת) מנכסי יתומים-

מרימר אגבי כתובתה לגרושה מנכסי דיתמי...

אמר ליה: הא אנן דרבי יוחנן משום חינא מתנינן לה

מרימר מסביר שטעמו של ר' יוחנן הוא משום "חינא" והראשונים נחלקו בפשר המושג-

רש"י מסביר שהטעם הוא כדי שנשים יסכימו ביתר קלות להינשא מבלי לחשוש שהבעל יגרש אותן וימות בעוד הילדים קטנים, לפני שישלם את הכתובה.

הרי"ף (כתובות נח: מדפיו) והרמב"ם מפרשים שהטעם הוא כדי שהגרושה תקבל את הסכום ובזכות זה תמצא חן בעיני אחר שתינשא לו במהרה.

הבדל בין שני פירושים אלה בא לידי ביטוי במקרה שהגרושה כבר הספיקה להתחתן עם מישהו. על פי טעמן של הרי"ף והרמב"ם כבר אין סיבה לדאוג לה וכל שנותר היא טובת היתומים, ולכן אין מגבים כתובתה מנסכי היתומים עד שיגדלו. כך אכן פוסק הרמב"ם להלכה. לעומת זה, על פי טעמו של רש"י אין לחלק בין גרושה שכבר נישאה לבין גרושה שטרם נישאה.

כמו כן נחלקו הפוסקים האם להלכה יש לגבות מעיזבון היתומים לצורך כתובה כאשר הדבר אינו לטובת היתומים אלא רק לטובת האשה. מקרה שכזה הוא כאשר יש בעיזבון רק כשיעור הכתובה (או פחות), כך שגביית הכתובה תשאיר את היתומים ללא רכוש, ועדיף להם שישולמו מהרכוש מזונות לאשה באופן סדיר.

הרמב"ם והראב"ד, בהמשך לטעמו של אמימר ("חינא"), פסקו שיש להעדיף את טובת האשה על פני טובת היתומים, ולגבות את כל כתובתה.

מול זה מביא הרמב"ם את שיטת הגאונים, שפסקו שאין לגבות את הכתובה, כדי שישאר עזבון ליתומים. המגיד משנה מסביר שלשיטה זו לא נפסק כאמימר, ולכן הטעם שמגבים לכתובה הוא רק לטובת היתומים, ובהתאמה, אין מגבין לכתובת גרושה מנכסי יתומים.

ציווה המנוח לפני מותו לתת מרכושו לפלוני

בגמרא (ערכין כב:)-

אמר רבא, הלכתא: אין נזקקין לנכסי יתומין, ואם אמר תנו - נזקקין;

שדה זו ומנה זו - נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס,

שדה סתם ומנה סתם - נזקקין ומעמידין אפוטרופוס.

אמרי נהרדעי: בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס, לבד מנמצאת שדה שאינה שלו, דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן.

אמר רב אשי: הלכך אזדקוקי לא מזדקקינן, דהא אמר רבא: הלכתא אין נזקקין, ואי מזדקקינן מוקמינן אפוטרופוס, דאמרי נהרדעי: בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס, לבד מנמצאת שדה שאינה שלו, דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן.

ההלכה הפסוקה בשלוש דעות האמוראים הנ"ל מתייחסת לשני נושאים. האחד, באילו נסיבות גובים מנכסי יתומים קטנים, והשניה, האם מעמידים ליתומים אפוטרופוס לטעון בזכותם.

רבא פוסק להלכה^[165] שעקרונית אין גובים מנכסי היתומים. מקרה יוצא דופן הוא אם ציווה האב לפני מותו שיתנו מנכסיו. במקרה זה יש לגבות, בכפוף למינוי אפוטרופוס, אא"כ התייחס המנוח לרכוש ספציפי, ואז ניתן לגבות גם ללא אפוטרופוס כי אין צורך לטעון עבור היתומים, כיוון שברור מה עליהם לתת.

נהרדעי פוסקים שעקרונית גובים מנכסי יתומים, ואפילו גביית מילווה, ותמיד ממנים אפוטרופוס, מלבד אם נמצא, בעדים, שהשדה אינה של המנוח, שאז אין צורך במינוי אפוטרופוס, כיוון שהעדות מובהקת ואין להחזיק את העדים בשקר, וממילא אין לאפוטרופוס מה לטעון.

רב אשי לומד את ההלכה משתי הדעות שלפניו. מחד, כרבא, אין גובים מיתומים חוץ מבמקרים חריגים. מאידך, באותם מקרים יוצאי דופן בהם גובים מיתומים קטנים, יש למנות אפוטרופוס.

נחלקו הראשונים בפסק ההלכה.

הרשב"א (שו"ת ב רכח) והטור (חו"מ קי) פוסקים כרב אשי ומבינים שרב אשי פוסק כרבא לעניין עצם הגביה, שאין גובים מהיתומים חוץ מבמקרים יוצאי דופן (כגון אם אמר האב תנו או שהיתה גזולה בידם וכו'), ופוסק כנהרדעי לעניין מינוי האפוטרופוס, שיש למנות תמיד אפוטרופוס, אפילו אם המנוח ציווה לתת נכס ספציפי^[166], חוץ מבמקרה בו יש עדים שהנכס גזול ביד היתומים^[167].

הרמב"ם חלוק על דבריהם בשאלת מינוי אפוטרופוס בשני מקרים. לדבריו, במקרה שהמנוח אמר לתת נכס ספציפי, הרמב"ם פוסק שאין ממנים אפוטרופוס, ובמקרה שיש עדים שהנכס גזול בידי היתומים דווקא כן ממנים אפוטרופוס, בניגוד לדברי נהרדעי^[168].

השו"ע (חו"מ קי ד-ה) פוסק בסתם כשיטת הרשב"א והטור, אך מביא גם את דברי הרמב"ם.

קבלת עדים בפני יתומים קטנים

הליך הגביה מיתומים כולל לעיתים גם קבלת עדות ביחס לבעלות על נכס שנמצא בעזבון, לגבי מה שציווה המנוח בטרם מת או לגבי חוב שחב המנוח. תחת הכלל שאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין, קיימת בעיה מהותית בהליך קבלת עדים כאשר בעלי הדין הם היתומים הקטנים, שכיוון שאינם ברי דעת כאילו אינם.

בגמרא בבבא קמא (קיב.) מובא מעשה-

בר חמוה דרבי ירמיה טרק גלי באפיה דרבי ירמיה,

אתא לקמיה דרבי אבין, אמר: שלו הוא תובע.

א"ל: והא מייתינא סהדי דאחזקי ביה בחיי דאבוה!

א"ל: וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין?

רבי ירמיה רצה לגבות רכוש שהיה לו אצל חמיו המנוח מבן חמיו, שהיה קטן. אותו קטן סירב לתת לר' ירמיה להיכס (טרק הדלת בפניו) ור' ירמיה פנה לרבי אבין, והצטייד בעדים שמעידים שאכן אותו רכוש שלו הוא. ר' אבין הצדיק את היתום ואמר שאין יכולת לקבל את העדים כי "אין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין". בהמשך מקשה ר' אבהו על פסקו של ר' אבין מברייתא

אדהכי איגלגל מילתא אתא ומטא לקמיה דרבי אבהו,

אמר: לא שמיע לכו הא דרב יוסף בר חמא א"ר אושעיא?

דאמר רב יוסף בר חמא אמר רבי אושעיא: תינוק שתקף בעבדיו, וירד לתוך שדה של חבירו ואמר שלי הוא, אין אומרים נמתין עד שיגדיל, אלא מוציאין מידו מיד, ולכשיגדיל יביא עדים ונראה!

מי דמי?

התם הוא דמפקינן מיניה - דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה, אבל היכא דאית ליה חזקה דאבוה - לא.

הברייתא מלמדת שקטן שלקח בכח שדה וטוען שהיא שלו, אין ממתינים עד שיגדל אלא מוציאים מידו, ומן הסתם ההליך כרוך בקבלת עדים על עצם ההשתלטות ועל כך שהשדה שייכת למישהו אחר, ומכאן שמקבלים עדין בפני קטן. הגמרא מתרצת שיש לחלק בין מקרה בו הנכס היה בחזקתו של המנוח, כפי שהיה במקרה של ר' ירמיה, לבין המקרה המתואר בברייתא, בו השדה לא היתה בחזקת המנוח או יתומיו. במקרה הראשון אין מוציאים מיד היתומים ובשני מקבלים עדים ומוציאים.

הראשונים התייחסו לשאלה כיצד ניתן לגבות מעיזבון של יתומים קטנים במקרים שצויינו לעיל כאשר הגביה כרוכה בקבלת עדות. למשל, אם ציווה האב לפני מותו לתת נכס לפלוני, צריך שעדים יעידו על כך. במקרה זה השאלה קשה במיוחד משום שהנכס היה בחזקת האב, ואין הדבר דומה לעדים המעידים שהיתומים גזלו דבר שמעולם לא היה בחזקתם.

התוספות (ערכין כב: "אמר רב אשי") מסבירים שהכלל שאין מקבלים עדים בפני קטנים הוא דווקא כאשר עדות העדים משאירה פתח לטענות כאלה ואחרות שיכולים היו היתומים לטעון לו היו ברי דעת. לכן, אם העדים מעידים שהורה האב לפני מותו לתת נכס לפלוני אין כאן מקום לספק ומקבלים את העדים^[169].

ראשונים אחרים הסבירו שדברי הגמרא בערכין, שאם ציווה האב לתת גובים מהיתומים, מדובר דווקא במצב בו אין צורך לקבל עדים, אם משום שהאב ציווה בפני שלושה המתפקדים כבית דין (רשב"א בתשובותיו ח"ב רכז) או שציווה בכתב (ראב"ד, הובא שם), או שכבר התחילו לקבל את העדים בחיי האב ואז מת.

השו"ע (חו"מ קי, ו) פסק על פי הראב"ד, שאם המנוח כתב לתת נכס, גובים מהיתומים לאחר מותו.

דרך המכירה שמוכרים בי"ד משדה היתומים

המשנה בערכין (כא:) מתארת את הדרך בה בית הדין צרכים למכור את השדה הנגבית מהיתומים לכל המרבה במחיר-

שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, ומכריזין בבקר ובערב.

ההכרזות מטרתן לוודא שהקונה האידיאלי שמע על המכירה, וזאת בכדי למקסם את הערך.

ובגמרא

מאי שנא בבקר ובערב? אמר רב יהודה אמר רב: בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים; בשעת הוצאת פועלים, דאיכא דניחא למיזבן, אמר להו לפועלים: איזילו סיירו לה ניהלי; בשעת הכנסת פועלים, דנידכר דאמר להו: ניזיל נישיילינהו.

תניא נמי הכי:

שום היתומים... אומר: שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו.

למה לי למימר על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו? דאיכא דניחא ליה בבעל חוב דמיקל בזוזי, ואיכא דניחא ליה באשה דשקלה על יד על יד.

כאשר מכריזים, אומרים גם אם השדה נמכרת כדי לשלם לכתובת אשה או לבעל חוב, וזאת משום שהדבר משליך על הקונה. אם המכירה היא עבור כתובת אשה, הוא יכול להגיע להסכמה עם האשה שהוא ישלם לה בתשלומים, שהרי היא צריכה את הכסף למזונות ולא להשקעה, ואם המכירה היא עבור בעל חוב, אפשר שבעל החוב יתרצה בזוזים גרועים.

לגבי משך תקופת ההכרזה נחלקו תנאים (שם כב.)-

תנו רבנן: שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, דברי רבי מאיר

רבי יהודה אומר: שום היתומים ששים יום, ושום ההקדש תשעים יום

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה ששים יום.

בהמשך נאמר שהלכה כרבי מאיר ויש להכריז שישים יום. כמובן שאין הדבר עולה בקנה אחד עם דברי ר' מאיר בברייתא ועם דברי המשנה המציינים שלושים יום להכרזת יתומים, ולכן מסבירה הגמרא-

בא להכריז רצופים - שלשים, בשני ובחמישי - ששים

ואף על גב דכי חשיב להו מר ליומי הכרזה לא הוו אלא תמניסר יומי, כיון דמשכא מילתא שמעי אינשי

כלומר, ההכרזה יכולה להיות שלושים יום רצופים או תקופה של שישים יום כאשר מכריזים בפועל רק בשני וחמישי.

הקפדה על נוסח האדרכתא

במקרה בו התובע צריך לבוא וליטול ואין מי שיתן לו את תביעתו, מציידים בית הדין את התובע בשטר אדרכתא, בו נאמר שהוא רשאי לגבות ממה שימצא בנכסי החייב. הגמרא בכתובות (קד:) מספרת על ר' חייא אריכא שאחיו מת בלי בנים והניח אשה. ר' חייא ירש את אחיו ופירנס את האשה עשרים וחמש שנה בבית אחיו המת. לאחר זמן זה תבעה האשה את כתובתה. ר' חייא טען שלאחר עשרים וחמש שנים מחלה על הכתובה, אך רבה בר שילא פסק לחובתו. וצייד את האשה בשטר אדרכתא לגביה מנכסי המנוח שבחזקת ר' חייא.

משבאה האשה לגבות עיין רבא באדרכתא ומצא בה פגם-

אמר לה: אחוי לי אדרכתיך, חזייה דלא הוה כתוב בה ואישתמודענא דנכסים אלו דמיתנא אינון,

אמר לה: אדרכתא לאו שפיר כתיבא...

אמרה ליה: והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא!

אמר לה רבא: בהא ליכא למימר טעות סופר הוא, דבהא אפי' רבה בר שילא טעי, מעיקרא הוא סבור: הני והני דידיה, מה לי מהני מה לי מהני, ולא היא, זימנין דאזלה ומשבחה להו, ודבעלה מכספי, ואמר לה שקיל דידך והב לי דידי, ואתי לאפוקי לעז על בי דינא.

רבא שם לב שלא כתוב באדרכתא שבית הדין בדק ואימת שהנכסים המיועדים לגביה הם אכן נכסים שהגיעו מהמת. לכן רבא פסק שהאדרכתא מבוטלת וזאת מחשש שמא היא תגבה שדה שלא היה של בעלה ותשביחהו, ובינתיים שדה שהיה אצל בעלה ונשאר אצל הנתבע יתקלקל^[170], ולאחר זמן יאמר הנתבע שגבתה משדה לא נכון והוא רוצה לקחת את מה שגבתה ולתת תמורתו את שדה בעלה המקולקל ונמצא שתפסיד האשה.

הרמב"ם פוסק כדברי רבא והשו"ע (חו"מ קט ב) העתיק לשונו להלכה.

מתי אין מכריזים ובית דין שטעו בשומא

המשנה (כתובות צט:) עוסקת בבי"ד שמכרו נכסים ונמצא למפרע שמכרו בסכום לא נכון, או שפיחתו בשומה ופגעו בחייב או שהותירו והזיקו בכך ללוקח.

שום הדיינין שפיחתו שתות או הוסיפו שתות - מכרן בטל

רשב"ג אומר: מכרן קיים, אם כן, מה כח בית דין יפה.

אבל אם עשו אגרת בקורת ביניהן, אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה - מכרן קיים.

דעת תנא קמא היא שאם טעו ביותר משתות (שישית) מכרם בטל. לעומתם רשב"ג אומר שמכרם קיים אפילו אם טעו ביותר משתות. הסיפא של המשנה מציינת מצב של "עשו אגרת בקורת ביניהן", בו מוסכם על הכל שהמכר קיים אפילו אם טעו טעות גדולה בשומה (הסיטואציה המדוייקת תתבאר בהמשך).

הגמרא (ק:) דנה בדברי המשנה-

אמר אמימר משמיה דרב יוסף: ב"ד שמכרו בלא הכרזה, נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין...

איתיביה רב אשי לאמימר: שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות - מכרן בטל, הא שוה בשוה - מכרן קיים, מאי לאו דלא אכרוז! לא, בדאכרוז. הא מדסיפא בדאכרוז, הוי רישא בדלא אכרוז! דקתני סיפא: אם עשו אגרת בקורת, אפי' מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה - מכרן קיים!

הגמרא מביאה את דברי אמימר, שבמקרה בו בית דין מכרו ללא הכרזה חוזר המיקח, כיוון שפעלו באופן לא לגיטימי בניגוד לדין המפורש. את דבריו מעמתת הגמרא עם הרישא של המשנה ממנה משמע שרק בטעות של יותר משתות חוזרים. יותר מכך, מכיוון שהסיפא מדברת על מקרה בו היתה הכרזה ("עשו איגרת ביקורת"), נמצא שהרישא מדברת על מקרה בו לא היתה הכרזה, כבדברי אמימר, ובכל זאת פוסקת שרק בטעות של יותר משתות חוזרים.

הגמרא מתרצת על ידי כך שהיא מבארת שהרישא והסיפא של המשנה עוסקות במקרים שונים-

אלא לעולם בדלא אכרוז,

ולא קשיא: כאן בדברים שמכריזין עליהן, כאן בדברים שאין מכריזין עליהן,

ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהן: העבדים, והמטלטלין, והשטרות; עבדים טעמא מאי? שמא ישמעו ויברחו, מטלטלין ושטרות? שמא יגנבו.

ואיבעית אימא: כאן בשעה שמכריזין, כאן בשעה שאין מכריזין,

דאמרי נהרדעי: לכרגא, למזוני, ולקבורה - מזבנינן בלא אכרזתא.

ואיבעית אימא: כאן במקום שמכריזין, כאן במקום שאין מכריזין,

דאמר רב נחמן: מעולם לא עשו אגרת בקורת בנהרדעא. סבור מינה, משום דבקיאי בשומא, א"ל רב יוסף בר מניומי: לדידי מיפרשא לי מיניה דרב נחמן, משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא.

הגמרא מחדשת שיש מקרים בהם אין צורך להכריז. למשל, אם מדובר על עבדים, שיכולים לברוח אם ידעו שהם מועמדים למכירה, במיטלטלין ובשטרות, שיכולים להיגנב, בהוצאות דחופות כמו תשלום מס, מזונות וקבורה או במקומות בהם גנאי הוא לאנשים לקנות מרכוש היוצא להימכר בכח בי"ד לתשלום חובות, בכל אלה אין צריך להכריז.

נחלקו המפרשים בהסבר הגמרא-

רב האי גאון מפרש שהמשנה עוסקת כולה במקרה בו מכרו בי"ד לאחר הכרזה, אלא שהרישא מדברת בדברים (או מקום או זמן) שחייבים להכריז עליהם, והסיפא מדברת על הכרזה שלא נעשתה מתוך חובה (חפצים, מקום או זמן בהם אין מכריזים). הרישא פוסקת שחוזרים אם טעו ביותר משתות, שאז מתברר שטעו במכירה. בסיפא מתבאר שאם דקדקו בי"ד והחמירו על עצמם להכריז במקום שאין חובה עליהם, אפילו אם טעו במחצה ייפו את כוחם ומה שעשו עשוי. כמו כן, לפי פירוש זה אין המשנה קשה על אמימר, כי המשנה מדברת על מקרה שהיתה הכרזה, ואילו אמימר דיבר על מקרה בו לא היתה הכרזה.

הרא"ש (סי' כ), הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ה ורוב הראשונים מפרשים אחרת. לשיטתם, הרישא מדברת במקרה בו אין צריך להכריז ולכן לא הכריזו בי"ד אלא שמו על פי שיקול דעתם. במקרה זה אם טעו ביותר משתות, נמצא ששיקול דעתם היה משובש והמכר חוזר. בסיפא מדובר במקרה בו צריך להכריז ואכן הכריזו. במקרה זה המכר קיים אא"כ טעו ביותר מפי שתים וזאת משום שעצם ההכרזה מורה על כך שהמחיר בו מכרו הוא הגבוה ביותר שניתן לקבל. על פי פירוש זה, דברי אמימר לא מוקשים מהמשנה, כיוון שאמימר דיבר על מקרה בו היו בי"ד צריכים להכריז ולא עשו כך, ומקרה שכזה אכן אינו כלול במשנה. על פי שיטת ראשונים אלה, אם הכריזו בי"ד, גם בדבר שאין צורך להכריז בו, מכרם קיים גם אם טעו ביותר משתות^[171].

הרי"ף (כתובות נח. מדפיו) והרמב"ם גורס בגמרא "רישא וסיפא בדאכרוז" ומתוך כך הוא מבין שברישא מדובר בכגון שהכריזו במקום בו אין צריך להכריז, שאז למרות שהכריזו, די שיטעו בשתות בכדי שיחזור המיקח. במילים אחרות, במקום בו אין צריך להכריז, אין הכרזתם של בית הדין מעלה או מורידה^[172].

השו"ע (חו"מ קט ג) פוסק את דברי אמימר. בהמשך כותב השו"ע כדברי הרמב"ם, שהכרזה במקום בו אין צריך להכריז אינה משנה. הרמ"א מביא את דעת הרא"ש, שאם הכריזו, אפילו במקום שאין צריך להכריז, מכרם קיים אפילו טעו ביותר משתות.